הספריה התורנית של ישיבת הר עציון - כלי הקודש חידה ופתרונה

ב"ה

ספרית ישיבת הר עציון

כלי הקודש והספריה

חידה ופתרונה

מאת:  אהרן ביג'ל – ספרן ראשי

בתחילת קיץ 2016 הספריה עברה שיפוץ משמעותי שכלל החלפת התקרה, התקנת תאורה חדישה וחסכונית, וצביעה כללית. העילה לשיפוץ היתה הצורך להתקין מערכת כיבוי שרפות חדשה, העומדת בדרישות של התקן החדש לכיבוי שרפות במקומות ציבוריים.

בשנים האחרונות, ובשלבים, הותקנה מערכת כיבוי שרפות בכל המבנים של הישיבה, אבל במקרה של הספריה בוצע כעת שדרוג למערכת הקיימת, שהסתתרה מאחורי תקרתה מאז בניית הספריה לפני יותר מ- 34 שנים. הנהלות הישיבה והמכללה קיבלו עליהן את העלות הנוספת של הפרויקט, כדי לשמר את אופייה ואת יופייה של הספריה. אני מנצל את הבמה הזאת כרגע גם כדי להודות למקבלי ההחלטה הנכונה, ולאב הבית שלנו משה מרציאנו ולצוות שלו, שפעלו בשטח וביצעו את התוכנית על הצד הטוב ביותר.

חידוש פני הספריה היה הזדמנות לשדרג גם את תצוגות כלי הקודש הממוקמות על הקיר הימני בכניסה לספריה. שדרוג זה היה חלום של יקירנו יוסי וויל, אב הבית הקודם של הישיבה, שלא הספיק לבצעו עד סוף הקדנציה שלו בישיבה. כעת, בתכנונו ובביצועו של נגרנו המיומן, יהושע ברלין, עוצבו תצוגות מאירות עיניים, והותקנו בהם תאורה פנימית. גם כלי הקודש עצמם עברו תהליך ניקוי והברקה, שבאמת הגיע להם אחרי שנים רבות של הזנחה. חלק מהכלים עדיין זקוקים לתיקונים נוספים, ותורם יגיע בהמשך.

אין ספק שכלי קודש אלו משתלבים יפה בנוף הספריה התורנית ומעצימים את אווירת הקדושה שבה. בכל אופן, כדי לעמוד על כוונותיהם של דור המייסדים בהצבת כלים אלו דווקא בספריה, יש קודם כל לענות על מספר שאלות. מהיכן הגיעו כלים אלו לישיבה, ומה היה גורלם של 15 – 20 ספרי תורה שעוטרו על ידם?

כדי לענות על שאלות אלו יש לחזור חזרה לתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת, לעת שהישיבה עברה ממקום היווסדה בכפר עציון לגבעת הטרשים שליד העץ הבודד והגבעה הצהובה, והקימה את אלון שבות. באותו זמן, מיודענו משה מושקוביץ ("מושקו") לאוי"ט המשיך לחלום ולתכנן את הישיבה הגדולה, שבעין חזונו הוא מיעד לה מקום חשוב בקידום הפיתוח של גוש עציון שקם לתחיה. לישיבה, באותה עת, אמצעים פיננסים דלים, והמימון הקיים אינו מספיק כדי לבנות את בית המדרש הקבוע. הרב עמיטל זצ"ל סיפר בהזדמנויות שונות על הצעתו של נדבן יהודי מקנדה להשיג מימון מהממשל הקנדי לבנין הישיבה, בתנאי שיעבירו אותה לירושלים. למרות המצוקה הכלכלית, הדבקות באדמת גוש עציון ובפיתוחו הכריעה, וסרבו לקבל את ההצעה.

הישועה הגיעה בדמות תרומה לבניין בית המדרש מאת קהילה יהודית בשם "קהילת ישראל", מנוארק, ניו ג'רסי שבארצות הברית. העיר נוארק מוכרת היום בעיקר בעקבות שדה התעופה הבין-לאומי הממוקם בתחומה. בעיר נוארק היתה קהילה יהודית יחסית גדולה עד אמצע המאה העשרים. היא היתה מורכבת בעיקר מיהודים ממוצא אשכנזי שהיגרו ממזרח אירופה ורוסיה, מסוף המאה ה-19 ובין מלחמות העולם. במחצית השניה של המאה העשרים האוכלוסיה היהודית שלה הצטמצמה בהרבה. בסוף שנות ה- 60 היו מתחים בין-גזעיים בנוארק, והיהודים שהרגישו מאוימים, התפזרו, ובתי כנסת רבים בעיר נשארו ללא מתפללים.

בית כנסת קהילת ישראל נוסד בשנת תשכ"א (1961) משאריות של מספר קהילות מהעיר נוארק שהתאחדו, ובעקבות כך בחרו את השם "קהילת ישראל". בית הכנסת הוקם בשכונה שבה עדיין היתה אוכלוסיה יהודית משמעותית. בכל זאת, עד סוף העשור ההוא המתחים הבין-גזעיים התגברו, וגם המעוז האחרון של יהודי נוארק התפרק. משפחות הקהילה התפזרו בארצות הברית ולא היה מקום שיכלו להתארגן שם מחדש. בעקבות כך, וועד הקהילה החליט למכור את בית הכנסת ולבדוק את האפשרויות לבנות בית כנסת או בית מדרש במקום אחר עם ההכנסות ממכירת הנכס, אחרת, ההשקעה תרד לטמיון. רוב חברי הקהילה היו תומכי תנועת המזרחי, והחליטו לתרום את הכסף לבנייה בארץ ישראל. בפנייתם למשרד הדתות, העומד בראשו באותם ימים, ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל, הביא לפניהם מספר הצעות. אחת מהן היתה הקמת בית מדרש קבע עבור ישיבת הר עציון באלון שבות. הם קבלו את ההצעה הזאת, ומאותו רגע הם הפכו לשותפים בבניינה של הישיבה. שם הקהילה מונצח עד היום הזה, על הקיר החיצוני של בנין בית המדרש כאשר נכנסים אליו מהרחבה הגדולה מצד מערב.

כחלק מהחוזה שנחתם בין הישיבה לקהילה, התחייבה הישיבה לשמור על כל האביזרים שהוקדשו לבית הכנסת, ועל לוחות הזכרון של חברי הקהילה ובני משפחותיהם, שהלכו לעולמם. במסגרת התחייבות זו הובאו כל כלי הכסף לישיבה. בביקורכם הבא בספריה תסתכלו מקרוב ותראו שחרוטים על רובם שמות של הנפטרים.

ספרי התורה הרבים של הקהילה לא נמסרו לישיבה, כי לישיבה לא היה צורך בהם. הם נמסרו, באמצעות משרד הדתות, למרכזי קליטה ברחבי הארץ, שאליהם הגיעו מאות אלפי עולים שעלו לארץ במסגרת גל עליה גדול מרוסיה בתחילת שנות ה-70.

במשך כ- 10 שנים, כלי הקודש עצמם אוכסנו בירושלים, בביתו של ידידנו ידעיה הכהן לאוי"ט, עד שנבנתה הספריה. לאחר שנחנכה הספריה הוכנו התצוגות המקוריות וכלי הקודש הועברו למשכנם הקבוע בספריה עד היום הזה.

על רקע זה, להחלטה להנגיש את כלי הקודש כחלק מהעיצוב הבסיסי של הספריה יש משמעויות מרובות. מצד אחד יש בכך עמידה של הישיבה בהתחייבות שקבלה על עצמה, והכרת הטוב לתורמים, ולדורות הקודמים, שבזכותם אנחנו פה היום. אלו ודאי ערכים חינוכיים מהמעלה הראשונה שהישיבה מחנכת אליהם. אבל מעבר לכך, הצגת כלי הקודש בספריה, לאחר שהוסרו מעל ספרי התורה אמור להזכיר לנו את מעמד קריאת התורה בציבור, כאשר מסירים את הכלים מעל ספר התורה כדי לקרוא בו. החיבור של קדושה, המקשר בין הכלים, שעיטרו בהם ספרי תורה שנקראו בציבור, לבין הספרות התורנית הענפה והמגוונת המונגשת לציבור במדפי הספריה, מאתגר אותנו לקרוא בתורה, להתעמק ולהתחדש בה, ולהפיץ אותה ברבים. בכניסתנו לספריה, ובראותנו את כלי הקודש, נדע שספר התורה פתוח בפנינו תמיד, ומתוך כך נעמוד באתגר.

"מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" (תהלים קיט:צז)